<h1>הבתים — שערי עירובין שער ראשון</h1>
<h2>דף יז:</h2>
חצר שיש בה שכנים וכו' [לשון הרמב"ם פ"א הלכה א' ב' ג' ד' ה' ו' ז']. על מה שכתב שיירה שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב, כתב הרשב"א שאין זה מחוור לפי התלמוד, אלא בשיירה חייבין, ובמחנה פטורין. ונראין דבריו.
<h2>דף כו:</h2>
בכל אוכל משתתפין בו שתופי מבואות חוץ מן המים ומן המלח וכמהין ופטריות מפני שאין [חשוב] אוכל. בד"א במים בפ"ע ובמלח בפ"ע, אבל אם ערב מים ומלח נעשה כמוריס ומשתתפין בו ואע"פ שלא נתן לתוכו שמן. כן היא דעת הר"ם. והרשב"א כתב שאין מערבין בהן אא"כ נתן לתוכן שמן, וכגון שאין בשמן כשיעור ומים ומלח משלימין. ונראין דברי הר"ם כמו שכתבנו ברחבה.
אוכל שהוא מותר באכילה אע"פ שהוא אסור לזה המערב בו, הרי זה מערב ומשתתף בו. כיצד, משתתף הוא הנזיר ביין וישראל בתרומה. וכן הנודר מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף בו, שאם אינו ראוי לו הרי הוא ראוי לאחר. אבל דבר האסור לכל, כגון טבל אפילו של סופרים, וכן מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתם אין מערבין ומשתתפין [בהם, אבל מערבין ומשתתפין] בדמאי, מפני שראוי לעניים, ובמעשר שני והקדש שנפדו אע"פ שלא נתן את החומש [שאין החומש] מעכב. מערבין במעשר שני בירושלים מפני שראוי שם לאכילה, אבל לא בגבולין. לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם שלא ניטלה תרומתו כהוגן, הוא שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה אע"פ שניטלה ממנו (תרומה גדולה אע"פ שניטלה ממנו) תרומת מעשר. ואם אמר ככר זה עלי אין מערבין לו בה, מפני שאסרה עליו בהנאה ואם יערב בה הרי יהנה ממנה, ואינה דומה לתרומה, שתרומה מותרת בהנאה לישראל. וכן אם אמר ככר זה עלי הקדש אין מערבין לו בה, שאינו ראוי לאכילה לא לו ולא לאחר. והראב"ד כתב, אמר ככר זה עלי מערבין לו בה, שאין הקונמות נאסרין בהנאה. [ו]אפילו יאסרו בהנאה, מצות לאו ליהנות ניתנו ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ודעת הר"ם נראה עיקר, כמו שיתבאר ברחבה.
<h2>דף כח.</h2>
מערבין בפעפועין ובלגלוגות שלא הוקשו לזרע. הוקשו לזרע אין מערבין בהן. אין מערבין בשחת של תבואה, אע"פ שבמקצת מקומות אוכלין אותו, הואיל ואינו ראוי לאכילה לרוב ב"א. והגדל בגנים מערבין בו. אין מערבין בתמרים שלא נתבשלו כל צרכן אע"פ שיכול למתקן ע"י האור, הואיל ועכשיו אין ראוי לאכילה. אין מערבין בתבלין, שאינן נאכלין בפני עצמן. הלוף והקולקס אין מערבין בהן. אפונים חיים מערבין בהן.
<h2>דף כט.</h2>
כל האוכלין מצטרפין לשיעור השיתוף. לשון ר"ם. ודעת הראב"ד שלא אמרו זה אלא בעירובי תחומין מפני שהוא לאדם יחידי, אבל לשיתוף שהוא לאנשים הרבה אין מצטרפין. ונראין דברי הר"ם, שכיון שדינם אחד לענין מזון שתי סעודות הכל שוה, כמו שיתבאר ברחבה.
ביצים שתים. ומשתתפין בהם אפילו הן חיות. רימונים שתים. אתרוג אחד. אגוזים עשרה. אפרסקין חמשה. ליטרא ירק בין חי בין שלוק. ואם היה בשיל ולא בשיל אין מערבין בו, לפי שאינו ראוי לאכילה. עוכלא תבלין. קב תמרים. קב גרוגרות. מנה דבילה. קב תפוחין. כשות כמלא יד. חזית ליטרא. פולין לחין כמלא היד. והתרדין הרי הן בכלל ירק ומערבין בהם. [עלי בצלים אין מערבין בהן] אלא אם כן הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת אבל פחות מכאן אינו נאכל. וכל אלו הדברים האמורים כליפתן הם לפיכך נתנו בהם חכמים שיעורין אלו. וכן כל כיוצא בזה וכל האוכלין מצטרפין לשיעור השתוף. לשון רבינו משה. בקצת גמרות נמצא אפרסקין עשרים. ומ"ש הר"ם נראה עיקר. ודעת הרי"ף שאין מערבין בתבלין. וכן נראה עיקר. כתב הראב"ד שמכל משקה צריך רביעית [לכל אחד ואחד] שהרי הצריכו באוכלין כגרוגרת שהוא שיעור הוצאה שבת. וכן במשקין צריך שיעור כשיעור הוצאת שבת, והוא רביעית. ויש מי שאמר, שלא הלכנו בשיעור השתוף כשיעור הוצאת שבת, אלא מה שהוא ראוי למזון שתי סעודות בין מן האוכלין בין מן המשקין או מן הלפתן.
ליטרא האמורה בכ"מ מלא שתי רביעיות [ועוכלא חצי רביעית]. ומנה האמורה בכ"מ מאה דינרין והדינר שש מעין והמעה משקל שש עשרה שעורות. והסלע ארבעה דינרין. והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר בקרוב. נמצא הליטרא משקל ל"ה דינרין. והעוכלא משקל ט' דינרין פחות רביע. סאה האמורה בכ"מ ששה קבין. והקב ארבעה לוגין, והלוג ארבע רביעיות. לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב, כדרך שאמרו בשתופי מבואות כגרוגרת לכאו"א במועטין, ובמרובין שתי סעודות, כן הדין בעירובי חצרות. וכן דעת הראב"ד וה"ר שלמה. נראה [מדברי הר"ם] אפילו פת כאיסר מערב בה לכולם אם היה אחד מזכה לכולם, כמו שיתבאר. וזה נראה עיקר. יש מן הגדולים שכתב שמשתתפין במבוי בפת ואפילו בפת פרוסה. לא יהא אלא פירות או שאר מיני אוכלין שמשתתפין בהם. ויש מי שאמר שאין משתתפין בפת פרוסה משום איבה, כדרך שאמרו בעירוב. והראשון נראה עיקר הואיל ושיתוף יש לו שיעור אין לחוש לאיבה. ויש מי שאמר, לדעת המצריכים שיעור בעירובי חצירות, דין השתוף ודין העירוב שוין. ויראה לי, גם לדעתם אין חשש איבה [אלא] בבני חצר שעומדין כולן בחצר אחת.
<h2>דף כט:</h2>
כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון פת ומיני (דגים) [דגן] ובשר חי, אם נשתתפו בו שיעורו מזון שתי סעודות. וכל שהוא לפתן ודרך העם לאכול בו פתם, כגון יין מבושל ובשר צלי ושמן וחומץ ומוריס וזיתים ואמהות של בצלים, שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות. נשתתפו ביין חי, שיעורו שתי רביעיות לכולן. וכן בשכר שתי רביעיות. לשון רבנו משה. לשון הר"ם קצר בענין חומץ, כי מן ההלכה נראה ששיעורו כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות. אלא שהדבר מובן מעצמו שכן דרך לטבל ירק בחומץ, כמו שביארנו ברחבה. והרב ר' שלמה כתב, ששיעור חומץ רביעית.
<h2>דף פ:</h2>
וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כגרוגרת לכאו"א מבני המבוי או מבני המדינה. והוא שיהיו י"ח או פחות. אבל אם היו מרובין על זה, שיעורו שתי סעודות שהן י"ח גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות. אפילו היו משתתפין אלפים ורבבות שתי סעודות לכולן. לשון ר"ם.
אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת שלימה אפילו כאיסר. אבל לא בפרוסה, ואפילו היא מאפה סאה. ומפני מה אין מערבין בפרוסה, משום איבה. ואפילו הסכימו כולם לערב בפרוסה אין מערבין, שמא יחזור הדבר לקילקולו. מדברי הר"ם נראה שבפת כאיסר מערבין בחצירות כיון שהוא שלם בין מרובים בין מעטים. ודעת הראב"ד שצריך כגרוגרת לכל אחד ואחד עד שמונה עשרה. מכאן ואילך צריך מזון שתי סעודות לאחד ואפילו הם אלף. כדרך שאמרו בשתופי מבואות, כמו שיתבאר. ודעת הר"ם נראה עיקר, שאילו היה כן לא היה שותק התלמוד מזה. ועוד שהרי עירובי חצירות לא נתקן אלא מפני התיקון כדי שלא לשכח מהם תורת עירוב. ודי בדבר מועט. פת שפרסה ותפרו הפרוסות בקיסם, מערבין בה. והוא שאין התפירה ניכרת. פת שניטלה ממנה כדי חלתה מערבין בה, בד"א בכדי חלת נחתום שהוא אחד ממ"ח, אבל כדי חלת בעה"ב שהוא אחד מכ"ד אין מערבין בה. ומה שנהגו לגבות קמח מכל אחד ואחד מבני החצר ועושין ממנו חלה אחת, ונמצא שאין לכל אחד בו אלא פרוסה, וכבר אמרנו שאין מערבין אלא בפת שלימה, אין חוששין בכך. שלא אמרו שלא ליתן אחד מהם פרוסה ויבואו לידי איבה. אבל כאן שכאו"א נותן קמח, והככר נראה שלם, אין כאן איבה. ואין לחוש ג"כ שמא יחזור לקילקולו. וכבר הביא הראב"ד ראיה לדבר, כמו שיתבאר ברחבה. מערבין בפת אורז ובפת עדשים. ואין מערבין בפת דוחן. וכן בפת מעורבת בעדשים ושאר מינים שאינם נאכלים אין מערבין בה. ויש מי שכתב שלא אמרו אין מערבין אלא כשנאפת בגללי צואת אדם. והראשון עיקר וכן דעת הראב"ד. וכתב הראב"ד, פת פולין בפני עצמה או מעורבת עם שאר מיני קטנית אין מערבין בה.
ליטרא האמורה בכ"מ מלא שתי רביעיות [ועוכלא חצי רביעית]. ומנה האמורה בכ"מ מאה דינרין והדינר שש מעין והמעה משקל שש עשרה שעורות. והסלע ארבעה דינרין. והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר בקרוב. נמצא הליטרא משקל ל"ה דינרין. והעוכלא משקל ט' דינרין פחות רביע. סאה האמורה בכ"מ ששה קבין. והקב ארבעה לוגין, והלוג ארבע רביעיות. לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב, כדרך שאמרו בשתופי מבואות כגרוגרת לכאו"א במועטין, ובמרובין שתי סעודות, כן הדין בעירובי חצרות. וכן דעת הראב"ד וה"ר שלמה. נראה [מדברי הר"ם] אפילו פת כאיסר מערב בה לכולם אם היה אחד מזכה לכולם, כמו שיתבאר. וזה נראה עיקר. יש מן הגדולים שכתב שמשתתפין במבוי בפת ואפילו בפת פרוסה. לא יהא אלא פירות או שאר מיני אוכלין שמשתתפין בהם. ויש מי שאמר שאין משתתפין בפת פרוסה משום איבה, כדרך שאמרו בעירוב. והראשון נראה עיקר הואיל ושיתוף יש לו שיעור אין לחוש לאיבה. ויש מי שאמר, לדעת המצריכים שיעור בעירובי חצירות, דין השתוף ודין העירוב שוין. ויראה לי, גם לדעתם אין חשש איבה [אלא] בבני חצר שעומדין כולן בחצר אחת.
